פרויקט מיוחד של themarker יחד עם ארכיון אדריכלות ישראל שהקים אדריכל צבי אלחייני וממוקם במגדל שלום בתל אביב מציג את ההתפתחויות בעיצוב הפנים הישראלי מאז קום המדינה. אתם מוזמנים לטיול קצר עם קצת נוסטלגיה, מהדירות "של פעם" לדירות של היום. מה השתנה והאם זה אומר משהו עלינו.
שנות ה-40-50 פונקציונאליות וסטנדרטיות
"ק 53". כך נקראה הדירה הסטנדרטית של תחילת שנות המדינה, בטפסים של משרד השיכון. הק' בשביל "בית קומות" כשהמספר 53 הוא מספר המטרים הרבועים באותה דירה שהספיקו לסלון קטן, שני חדרי שינה, מטבח פצפון ושירותים.
בשנותיה הראשונות של המדינה היו הדירות צנועות ופרקטיות. חלוקת החללים היתה שונה מזו שאנחנו מכירים היום. לאחר שפתחתם את הדלת, זכיתם להיכנס ל"הול" הכניסה - חלל צר שאירח את מתלה המעילים ואיפשר מעבר הדרגתי מהחוץ לבית. "בדירות המצומצמות של ימינו אשר בהן אין אפשרות פיסית להרחיק את המטבח מרחק של ממש, משתדלים לפחות לסלקו אל החצר האחורית מול פחי האשפה וצינורות סניטריים. שוכחים, משום מה, שהמטבח שוב אינו מנוהל על ידי משרתות ושפחות, אלא על ידי עקרת הבית עצמה", כותב האדריכל אבא אלחנני בסדרת מאמרים שהתפרסמה בשנת 1955 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "דע את הדירה".
פרופסור רן שחורי, מרצה במכללה למינהל במסלול האקדמי בחוג לעיצוב פנים, מסביר ש"הבנייה הקבלנית בנתה שיכונים בורגניים, בדרך כלל ארבע קומות עם שני דיירים בקומה. הבנייה היתה בעלות נמוכה ויצרה בית סתמי - עם הול כניסה, סלון והפרדה בין שטח פרטי לציבורי בתוך הבית. עד שנות ה-50 הבית היה בנוי ממסדרון כשהמטבח היה בקצהו המרוחק. המטבח הפך לחלק מהחלק הציבורי של הבית והתקרב לכניסה, רק בשנות ה-50"
1 - חדר מגורים בקיבוץ הזורע, שנות ה-50. אדריכל: שמואל מסטצ'קין
2 - דירת 2 חדרים בשיכון, שנות ה-50
כדוגמה לתכנון פנים מוצלח של אותם שנים, נותן שחורי את מעונות העובדים שתיכנן האדריכל אריה שרון. "הדירות היו סטנדרטיות אבל מרווחות וכללו מטבח ושירותים קטנים, שניים או שלושה חדרים שהיו מחוברים בדלת, כך שבעת הצורך אפשר היה לחבר אותם לחלל גדול יותר עם אוורור מצד לצד".
את האיפוק של אותם ימים ניתן לשמוע מתוך דבריו של אלחנני: "וכאשר ישאלונו איך אנחנו מתארים לעצמנו חדר אורחים נאה ומרוהט בהצלחה, נתארו כך: חדר שהבאים לתוכו לא יפרצו בקריאות התפעלות או שריקות הפתעה, אך זה יהיה חדר שנתכנס בו ללא היסוס... החדר כולו, היינו אומרים, חייב לקבל אותך באותה לבביות כמו בעלי החדר" (מתוך המאמר "כיצד לא תרהט דירתך").
בשנות ה-50 התפתחה בישראל תרבות של צבע בדירות, בניגוד לתפישה שלנו של דירות לבנות ומודרניות, שהתבססה כנראה בגלל צילומי השחור לבן. כך מתייחס אלחנני לנושא במאמר "על האופנה הצבעונית" שפורסם אף הוא ב"הארץ": "בשנה האחרונה הננו עדים לקדחת צבעונית שאחזה ביישוב והיא מופיעה בבתים, על קירות, רהיטים, מכוניות, בגדים ואפילו על ציפורני הידיים".
לדעתו של אלחנני מצטרף האדריכל צבי בוקופצר, "בשנים האחרונות הננו עדים לתופעה שאפשר לכנותה כ"השתוללות הצבע". מקורה בריאקציה שלילית או חוסר הגישה לצבע ששררה בשנות ה-40 ואשר השתקפה בעניות מוחלטת וחד גוניות בצבעי חלל הפנים. מקובל כיום אצלנו לצבוע את הקירות והתקרות בצבעים רועשים, המשוללים כל שיקול הגיוני והבנה במהות הצבע ותורת ההרמוניה עד כי מתקבלים אפקטים מגוחכים ולעתים מעוררי בחילה". (אפקטים והיעדר אפקטים בעיצוב הפנים, מתוך עונות השנה, כתב עיתים עברי אמנותי, 1959).
שנות ה-60-70 מתחברים לחומרים המקומיים
שנות ה-60 וה-70 הביאו לישראל משב בורגני מארצות רחוקות. לאחר הסגפנות של העשורים המוקדמים, תכנון הבית עובר שינוי. הדגש הוא על הסלון, חלל האירוח, כשהמטבח גדל ומתקרב לסלון ובהמשך, בשנות ה-70, אף מתחבר אליו וזוכה לכינוי "מטבח אמריקאי".
באותן שנים מתגבש מערך סידור הדירה המוכר לנו כיום. הכניסה מובילה לאזור הציבורי בבית, הסלון והמטבח. חדרי השינה נמצאים בעורף הבית ולצדם חדרי השירותים והאמבטיה. לעתים יש חדר שירותים נוסף הנמצא ליד הדלת. באותן שנים החדרים יחסית מרווחים ובדירה יש פחות חדרים מהיום, בעיקר משום שבאותן שנים זה לא נראה נורא שילדים יחלקו חדר גם בתיכון.
3 - סלון ביתו של דוד בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר
